אנשים מפספסים כל כך הרבה כשהם עסוקים בדאגות ממה יהיה במקום להתמסר לרגע. כשמה הן בעצם הדאגות?
הן רק תוצר של חשיבה מדומיינת על העתיד.
במקום להיות בהוויה של הזמן הנוכחי הראש כבר מצייר תמונה של זמן אחר. תמונה. רק תמונה. ואנחנו הרי חיות את החיים ולא את התמונות (כמו כיור מצוחצח מול כיור מלא כלים)
*
רגע אחרי הלידה כבר התחלתי לתכנן מה יהיה, מתי אחזור ולאילו מפגשים, מה ואיך... בלאגן בראש. כל זאת בזמן שהגוף והנפש רק רצו להיות בבועת האהבה עם התינוקת שלי ולסדר מחדש את פאזל החיים שלי.
והרי היום אני כבר יודעת בוודאות בלתי מתפשרת שכשיגיע הזמן והמקום האנרגיות לעשיה פשוט יצופו והדברים יקרו מעצמם, מתוך הרצון והחיבור שלי. אז למה הלחץ? מה הוא משרת פה? בטח שלא אותי!
*
אני רואה כל הזמן את התהליכים האלו אצל הנשים שאני מלווה. כאוס ובלבול שמתבהר עם הזמן והופך לרצון חדש וברור יותר, כזה שפתאום משנה את כל המשוואה (ממש לא פתאום, קדמו לו מליון תהליכים נסתרים, רק אנחנו לא תמיד מבחינות).
כל זה קורה כמו קסם כשאת מאפשרת לעצמך להיות. להיות נוכחת במה שעובר עלייך כרגע ולהתמסר לתהליך.
אני תמיד אומרת, חכי. את נמצאת כאן וכבר חושבת על דילמות של עוד חודשיים
כשאת של עוד חודשיים היא בכלל אחרת.
הפער הזה יוצר תסכול ופספוס.
הפספוס הוא בעצם החמצה של ההנאה מהתקופה הנוכחית. הרי אם תצליחי להתרכז רק במה שעובר עלייך עכשיו, יתפנה הראש מהמיותר וערימות האשמה יפנו את מקומן להנאה מהרגע. הנוכחות היא זו שתביא איתה את הפירות, מהם תהני כשיגיע הרגע.
זה כמו פרדוקס. אנחנו כל כך רגילות לחשוב שצריך להכריח את עצמינו להיות בעשיה, כשבעצם זה כמו פול גז בניוטרל ודווקא המנוחה (אוי ואבוי!) יכולה להיות כל כך מתגמלת.
אם לסכם, הרגע הזה הוא בעצם כל מה שיש. תהני ממנו. מחר כבר יהיה
משהו חדש.