כשהילדים שלי חוזרים עם תעודה, אני לא רואה בה את תמצית קיומם, היא לא ביג דיל מבחינתי.
היא מסמך מנייר עם הערכות או ציונים, ממש לא מייצגת את התפקוד בחיים ואפילו לא את ה
תפקוד בבית הספר.
ציונים גבוהים זה כיף ומשמח וציונים נמוכים, על פניו פחות.
אני לא מתרגשת מהם ואין כאן תמריצים כדי ללמוד, כי התמריץ הכי משמעותי הוא הרצון של הילד ולא שום דבר חיצוני.
אני כן מזכירה, מעודדת ועוזרת, כדי לתרום במה שאני יכולה ללמידה, אבל האחריות לא עלי- לא בכיתה א' ולא בכיתה ח'.
לכן בעיקר חשוב לי לשמוע האם הילד מרוצה, לחזק אותו על ההשקעה שלו ועל ההצלחות שהוא מזהה, להבין מה הוא חושב על הכתוב ועל ההערכות שקיבל ומה היה רוצה לשפר.
אנחנו מתמקדים במילים הכתובות והכי אני אוהבת מורים שמנצלים את ארבעת השורות לכ
תיבה מהלב. זה נותן הרגשה לילד שרואים אותו (וגם לאמא שלו), מעבר לשורות הגנריות שנבחרות עבור כל מקצוע.
אני לא עושה הכנה פומפוזית לפני ומהצד השני אין פרסים.
אנחנו פשוט יושבים, קוראים יחד וממשיכים את יומינו.
לכן לא מרגישה צורך להכין תעודה חלופית בעצמי, כי בעצם הנתינה של תעודה כזו לילד, יש אמירה לפיה אנחנו בבית מתנהלים כמו בבית הספר, ולא.
אני לא מורה ואת ההערכה שלי אני מביעה במגוון דרכים שונות ומגוונות שאני לא רואה עניין דווקא בתאריך הזה להוציא עליהן מסמך כתוב.
הילד שלנו הוא כל כך הרבה יותר מכל תעודה ויש לו יכולות שהן פי מליון משש שעות לימודים ב
יום.
הלוואי ותמיד נראה אותו ככה, גם כשהוא נכשל במבחן, גם כשמתקשה בעברית ובכלל.
והבית הוא הבסיס לחזק אותו במקומות האלו והרבה מעבר להם.