אל הלידה הזו הגעתי זורמת, לא מתוכננת.
ידעתי מה אני רוצה ולא רוצה, אך מבחינה טכנית לא הגעתי לתובנות על האיך.
החלטתי שאעשה זאת בדרך הכי טובה שיכולה להיות בתוך הנסיבות, שזה אומר מבחינתי להעביר צירים בבית באווירה שלי כמה שיותר, להטעין את עצמי באוקסיטוצין ולהגיע לביה"ח ללדת.
התאריך המשוער מאוד נקבע לו לעוד שבוע. לשבוע האחרון תכננתי לי שלל תוכניות, ביניהן סגירת קצוות קטנים ללידה ועם הילדים לפני שיצטרף אלינו קטנציק.
הכל היה כמעט מוכן, אבל אני לא אוהבת כמעט.
ערב לפני בישלתי מלא, ארגנו יום הולדת בגן, שכללה אינסוף משימות, נכנסתי להתקלח והחלטתי לספר את עצמי קצת ולמרוח לק ברגליים. מצחיק אותי בדיעבד
שמתי לי את המוזיקה שאני אוהבת ויעדתי ללידה, כמו דמיון מודרך, שמן לבנדר בנוהל במבער ופתחתי את הדפים של ימימה להכנה רוחנית ללידה. סוף סוף מצאתי לזה את הזמן.
כאילו מישהו מכוון לי את המעשים, הכל מתנהל מסביבי ואני צריכה רק לשים לב ולזרום.
שנת הלילה הזה היתה מוזרה. בקושי ישנתי, התהפכתי, שירותים, לא חדש.
כבר כמה לילות שזה ממש נהיה סיפור לא נוח.
ב-5 התעוררתי סופית.
היתה מחשבה על לידה קצת לפני, אבל לא כזו מודעת שמאפשרת לעשות איתה משהו.
שירותים, שיניים ואני ערה.
חוזרת למיטה וב-6 מעירה את בעלי. הוא מצידו מתרגש מאוד וחוזר לישון
הילדים מתחילים להתעורר ומגיעים אלינו, כבר לא יכולה לתקשר בזמן ציר.
בין הצירים מספרת לילדים שהיום התינוקי מגיע. השבוע עוד דיברתי איתם קצת על איך נשמעים צירים, על הכאב ועל הדרך של התינוק.
כולם נשלחים מהחדר, עוברים למצב לידה.
התפקיד של בעלי ברור, יש פה 3 ילדים לשנע, אחת ילדת יומולדת נרגשת, א. בוקר, הלבשות, הורדת המוני דברים לאוטו ושימוש בחשיבה רציונלית, כמו שרק הוא יודע על המצב.
אומרת לו שכואב לי נורא, מזכיר לי שהכאב טוב.
התפקיד שלי, ללדת.
כאב הצירים הוא עצום ולא הצליח להתחבב עלי לאורך הלידות. נשאר רק לנסות להקל עליו ולסמן לעצמי ולתינוקי דד ליין לפי מצב ההתמודדות שלי, זא כמה נראה לי שאני עוד מסוגלת ומתי תתרחש הלידה (זה עובד כבר 3 לידות!). זאת בכדי לתת לעצמי כוח בזמן הכאב וגם לזכור שזה לא לנצח.
מפעילה את המוזיקה, מתהלכת בחדר החשוך, מבקשת את כדור הפיזיו לחדר, יש רגעים שהוא ממש מקל. הישיבה הרכה הזו נעימה. קשה לדעת מה יקל, אבל מה שעובד לא מחליפים, עד שהוא כבר לא.
שמן לבנדר להסנפה ישירה עושה לי טוב ונמרח בלי היסוס על המגבת, מתחת לאף ובכל מקום שאפשר.
את הצירים לא תזמנתי. בזמן ציר בעיקר נשענתי על קיר או על המיטה עם הר כריות ובין הצירים ניסיתי לנוח, למרות שזה היה כמעט בלתי אפשרי. זכורה לי מנוחה חצי שינה אחת טובה וממלאת.
הבאתי מגבות קטנות לטבול במים קרים ולהניח מתחת לבטן וטפטפתי שמן גם עליהן.
הסתכלתי במראה והבטן גבוהה. זה הצחיק אותי, כל הזמן אומרים לי שהיא נראית נמוכה. כמה לא משקף מציאות.
אהוביק חוזר הביתה בסביבות 8, נכנס לחדר, אני בשלי. הוא יוצא להמשך תפעולים ותפילות.
צירים כואבים כואבים מטורפים, תוהה איך עושים את זה?
בהתחלה נושמת צירים החוצה, עכשיו כבר צועקת, מהמהמת, משתגעת.
בשלב מסויים הוא נכנס ואומר שתזמן לפי הצעקות ויש ציר כל 2 דקות, אפילו פחות. הוא רוצה לסדר תיק ולנסוע (זו היתה משימה לשבוע הבא!)
צועקת עליו אם הוא יודע שהוא עושה מעשה לא מוסרי, הוא לא ממש יודע מה לענות על זה. לא מצליחה לדמיין את עצמי נוסעת במצב הזה, אך מבינה שאין לדעת כמה זמן זה יקח ואם יש זמן, נוסעים כפי שסיכמנו.
ביעילות בלתי נתפסת הוא בוחר תיק, מכניס אליו חצי בית, המון דברים לא קשורים, כמו בגד ים שהגיע בדואר השבוע
מפנימה. תהיה נסיעה.
הארגונים לוקחים עוד קצת זמן, ממש טיפה וזה הזמן בו אני מתקלפת מבגדיי, הלחץ אטומי, בלתי נתפס, צירי אמוק משוגעים.
הוא נכנס לחדר ושניה אחרי המים פוקעים, ככה שפלאץ על הריצפה.
מהמם! וואוו כמה לחץ ירד ממני עכשיו, זה כל כך נוח.
הוא מתקשר למד"א, מעדכן, אומרים לו להתקשר שוב בזמן הלידה.
יש! אני ממש קרובה.
נהיית חיונית ומתקשרת לפני שלב הלחיצות.
עומדת על סמרטוט ספוג מאושרת.
הדחף ללחוץ מגיע, ציר ראשון ואני רוצה כבר לראות ראש! עכשיו! עוד לא.
ציר שני מטורף, לוחצת, מרגישה שהכל יוצא, עדיין כלום.
ציר שלישי, עולה על המיטה, יש חלוק מגבת פרוש עליה שהנחתי בעוד מועד, לעגן את הפנטזיה במציאות.
כל מה שחשוב לי ברגע זה הוא שיהיה מצע רך ובטוח לקבלת התינוק.
ישיבה, חצי שכיבה על הצד, נשענת על הר הכריות מהצירים.
ציר נוסף, מרגישה ראש עם שיער!!!! זו פעם ראשונה שאני בעצמי מקבלת את הראש של התינוק שלי.
הראש בחוץ.
מחכה לציר נוסף, גם הגוף יצא ותוך שניה התינוקי בוכה צורח.
מונח עלי, בחוץ. אני כבר לא בהיריון. אני אחרי.
בכל הזמן הזה בעלי עם מד"א על הקו, הם שומעים צרחות ואין לי מושג מה אומרים לו. הוא מגיע להרגיש את הראש. התרגשות.
במיטה שלי, נשענת על הר הכריות,
לא כריות של קושי לישון בחודש 9
לא כריות תומכות צירים,
כריות תומכות אמא אחרי לידה עם התינוק הטרי על השד.
מאושרת עד אין קץ.
אף אחד לעולם לא יקח ממני את האושר הזה.
מפה, שיקרה מה שצריך, לא אכפת לי מכלום.
מד"א מגיעים, אני בנחת. הם טיפה פחות, יש נהלים.
רוצים להכניס עירוי, מבקשת שלא ושותה מלא מיץ תפוחים במקום.
רוצים לחתוך את החבל ומחכים לבקשתי.
מגיע צוות נט"ן, פרמדיק מקסים ורגוע. אני רוצה ללדת את השילייה בנחת.
המוני אנשים, חובשים בחדר, מבקשת שיצאו.
התינוקי יונק מצטיין כל כך, שהשיליה מסתבר החליקה ממני ואפילו לא הרגשתי. כשהפרמדיק מגיע לבדוק הוא רואה שהיא בחוץ. משחרר אותה ובודק שהיא שלמה ונפלאה.
מביעה משאלה בקול להתקלח ונכנסת למקלחת חדר השינה שלי למקלחת פוסט לידה. יותר מושלם מזה?
מתלבשת, מתיישבת על הכיסא שלהם, תינוקי עלי, תיק אצל בעלי, הוא מניח לי את משקפי השמש על הראש (בביה"ח הם הפכו להיות בדיחה, מגיעה עם תינוק, שייק ומשקפשים).
האמבולנס לוקח אותנו לחדר הלידה, בדרך שיחה נעימה עם הפרמדיק, תינוקי יונק כל הדרך וקצת עדכונים ראשונים למשפחה על המתרחש.
בחדר הלידה המיילדת מקסימה ומפרגנת. בודקת אותי ואותו, הכל תקין וטוב והוא שוקל 3.580!
נשארת לשכב במנוחה ושותה מלא מיצים שווים.
מעבירים אותנו למחלקה לכמה שעות, עד שנצא הביתה. בכל זאת, חג שבועות עדיף לחגוג בבית.
מנצלת את המצב לשכיבה במיטה, מנוחה, בדיקות של האחיות, נחת.
הילדים עטופים עם הסבים והסבתות, אנחנו פה, בקרוב נתראה.
כמה שעות חולפות להן ולקראת ערב אנחנו משתחררים.
יש כיסא באוטו, אין סלקל, בעיה, לא נותנים לצאת ככה עם תינוק על הידיים (מי בכלל חשב להביא גם מנשא?! ). צולחים גם את זה.
אחותי, שיצאה איתי החוצה, אמרה לי שעשיתי כל מה ש"אסור"). זה מעניין כי בהרגשה שלי עשיתי כל מה שהכי הגיוני בעולם. כל התנהלות אחרת נדמית לי פתאום מוזרה.
הביתה. מקלחת. מיטה. הנקה. אושר
הילדים מגיעים רחוצים ומוכנים לחג, אוכל מתחמם ונחתך בידיים לא שלי (מגניב לי שגם במקרר הכל שופע מההכנות של הערב לפני וממטעמי הסבתות).
חג שבועות הוא החג האהוב עלי והוא מה זה שמח!