כוחות החיים של הילד בשלוש השנים הראשונות ניזונים מהאמא במובן הכי בסיסי של המילה.
לכן העייפות. הגוף שלך מגדל באמצעותו עוד אדם גם אחרי הלידה.
הילד שלך גדל דרכך, לומד על העולם דרכך, מתפתח באמצעותך.
לתת כל כך הרבה למישהו אחר, מצריך התאמה של כוחות החיים שלך, כמו בהיריון כך אחרי הלידה.
שלוש השנים הראשונות הן שנים של היפרדות הדרגתית בהן התינוק, שהופך לפעוט, מתעצב מתוך זהות טוטאלית בינו ובין העולם, ברמה הנפשית, רוחנית ופיזית.
כשתינוק נכנס בגיל חצי שנה לגן, גיל שלוש מרגיש כמו עצמאות וותק במערכת ואנחנו בלי לשים לב מצפים ממנו להסתדר. נכנסות לשיח מילים כמו ילד בוגר, מניפולציה, שחרור, שלא יתרגל. אכן בגיל שלוש הילד כבר עצמאי יחסית ושולט בהרבה מיומנויות פיזיות, אבל מבחינה התפתחותית-רגשית, הוא עדיין זקוק לנו ולזמן איתנו וגם אם הוא בגן, אלו שנים בהן הוא סופג מהסביבה ומאיתנו, בית הגידול שלו, פנימה לתוכו חוויות, ריחות, קולות, מראות, שיהיו בעתיד חלק ממנו,
כך הוא ונה את הגוף הפיזי והרגשי שלו.
אני נפגשת עם נשים לפני לידה ואחד הפחדים הגדולים ביותר שלהן הוא ההתמסרות הטוטאלית. בהקשר של הנקה וגם בהקשרים אחרים.
השינוי בין החיים העצמאיים לבין אחריות על ילד שתלוי כולו בך הוא עצום.
אבל הוא גם זמני.
אנחנו מפחדות מההתמסרות הזו, אבל אם ננסה להסתכל עליה מכיוון אחר, נמצא בה משהו מקסים.
לכל תקופה יש את מה שמתאים לה וכשאנחנו מצליחות להבין את הנתון הזה ולא להיות בהתנגדות למה שמגיע, קל לנו הרבה יותר.
הזמן שאחרי הלידה לא מתאים לפרויקטים חדשים, שמצריכים ממך אנרגיות גבוהות, זו לא תקופה להעמיס על עצמך בכיוונים אחרים, זו תקופה שמרכזה לאקלם תינוק אל העולם ואותך, אמא שלו, אל עצמה החדשה.
העבודה הזו שואבת פיזית, רוחנית, נפשית וההתמסרות אליה הופכת אותה יותר אפשרית.
נכון, זה דורש לוותר על היבטי חיים אחרים לתקופה, אבל פזיולוגית כשאת לא מאיצה, את תורמת למהלך ההחלמה.
לכן נרצה להפוך את השיח- במקום להחסיר מהילד, נוסיף לעצמינו ונגדיל את המשאבים.
כמה דקות של נחת לפני האיסוף מהגן, ערב רגוע פעם בשבוע, אוכל טוב ומזין ועוד ועוד, כל מה שיגרום לנו להרגיש מלאות ולהעביר הלאה את המלאות הזו.
כוחות החיים של הילד ניזונים מהאמא בשלוש השנים הראשונות והאמא צריכה להזין את עצמה כדי למלא את המצברים, מבפנים, מבחוץ, מכל מה שנותן כוחות ואנרגיות לגדל ילדים.