לפני החתונה חמותי המתוקה לקחה אותי לבחור פמוטים ואני כולי נזעקתי, כי מי החליט עלי שבכלל אדליק נרות.
רציתי לבד להבין את הגבולות שלי, שזה יגיע ממני מבפנים. אחרי שנרגעתי, הסכמתי לבדוק באמת וראיתי שיש כאן מצווה שיש בה עומק והיא מכניסה אור מכל הכיוונים אל הבית ואל הלב שלי. ויותר מזה, קיומה הופך להיות חלק ממני בלי לשנות אותי. כמה התעסקתי אז בהגדרות, יא רבי. גבול וגדר, מה זה אומר עלי ומה יגידו כמובן למען השם.
מאז הרבה השתנה בדרך ארוכה, כי הבנתי שלאף אדם אין אפשרות להגדיר אותי, חוץ מלי בעצמי.
החילוניות שלי היא לא ערך.
אין לי עניין לייחצן אותה כי הוא דתי ואני צריכה שיהיה לי גם משהו משלי.
לא תמיד צריך לצעוק בקול גדול כדי להיות קיים. הנוכחות שלי בפני עצמה, יש בה משהו חזק בעולם.
יש דברים שאני אוהבת לעשות מהעולמות השונים, אבל בהחלט לא מרגישה שצריכה להניף איזה דגל כדי שקולי ישמע. אנשים כל כך פוחדים מוויתור, מלהיות שניה בשקט, מלא לענות ולא להיות צודקת. ודווקא הפוך, במקומות האלו יש כל כך עוצמה. זה לא דורס אותי ולא על חשבוני. יש כוח עצום בלזוז טיפה עבור מישהו שאני אוהבת, בלהסכים לו להיות מי שהוא בלי להוכיח שגם אני.
זה מתחיל מבפנים, באמונה הגרעינית שיש בתוכי
שאני אור בפני עצמי, שלא משנה מה, יש לי אותי. ואז גם אם ויתרתי לא נפגמה העוצמה שלי. גם אם הדלקתי נרות והכנתי כל שבוע חלות ויצאתי עם גופיות, גם אם אני לא נוסעת בשבתות וכמעט לא בודקת הודעות.
אני לא נכנסת לאף הגדרה חיצונית, מן יצור לא ברור (ודי נחמד נראה לי) וזה הופך נעים עם השנים לא להתאמץ להתאים את עצמי לאף הגדרה כי צריך או לפרוץ גדרות כדי להוכיח לאיזה עולם חיצוני מי אני. פשוט ככה על כל החלקים שאספתי ואימצתי והם חלק ממני.