אני נזכרת ברגע מיוחד עבורי בשנה שעברה בהופעה של חנן בן ארי.
הלכתי עם שני הגדולים שלי ובהתלהבות רקדתי ושרתי כמו שאני אוהבת, כולל ידיים, נפנופים ומה שבא. גם באוטו המשכתי. נעמי, הבת הגדולה שלי, הודיעה שאני מביכה אותה, וזה היה כזה חמוד בעיני, מן שיקוף לכמה זה לא מזיז לי :) ולא כמובן כי לא אכפת לי מהבת שלי, אלא כי זו זכותה להיות מובכת וזכותי להינות. אין שום קשר בין השניים.
נזכרתי בימים עברו, לא רחוקים כל כך, בהם הלכתי בעולם בצעדים קטנים, בלי נפנופי ידיים ותזוזות גדולות, כדי שחלילה לא אהיה מוגזמת ואעורר תשומת לב מיותרת. ובטח שלא אתפס כאחת ש"עפה על עצמה זותי"
והנה הימים האלו עברו, לאט לאט מרחיבה מסביבי את שק מי השפיר, מותחת את הגבולות ומאפשרת לי את מה שבעבר נדמה כממש לא אפשרי. כל יום, כל שנה מרשה לעצמי להעז ולפרוח אפילו יותר. זה נעים כל כך לדעת שהגבול לא אמיתי. הוא קיים רק בראש החמוד שלי, שזוכר לי מימים עברו, אולי שמע פעם משהו ונחרט לו, אולי בנה לו תילי תילים של הגנות, כדי לשמור עלי שלא אפגע. דואג לי.
אני שומעת מהרבה נשים שאני מלווה וכאלו בסביבתי על איזה פחד לעוף קדימה עם האמת שלהן, להיות מי שהן ולעשות- בלי חשבון! בלי מה יגידו. ואני תמיד מבינה כי גם אני צועדת באותה הדרך. זה באמת מפחיד. אבל מפחיד יותר להישאר קטנה. וכשמתחילה להשיל קולות עבר ולשמוע את עצמך האמיתית, פתאום בא לך עוד ועוד. משהו נעים קורה במרחב, נעים ואפילו קצת ממכר.
כמה משחרר זה לצעוד בעולם בביטחון, להתהלך בו כאישה מושגחת ולדעת בתוך תוכך שאת בדיוק מה שאת רוצה להיות כשהחוץ והפנים שווים.
קומי, צאי והשמיעי קולך.
תהליכים מהסוג הזה הם בדיוק אלו שנשים עוברות איתי בתהליך האישי "אחת על אחת"
להעז, לרצות, לחלום בגדול.
תהליך פנימי שמוביל לשינוי חיצוני.
בהרשמה עד יום רביעי ה-9.9 את מקבלת ממני במתנה פגישה נוספת,
זו הזדמנות שכדאי לנצל.
את כל הפרטים על התהליך והרשמה תוכלי למצוא ממש כאן: