אני אישה אחרי לידה. כבר שנה ושמונה חודשים שאני אחרי לידה. זה מרגיש כל כך מזמן והקטנה שהגיעה כבר כל כך כל כך כאן, שאי אפשר בכלל לזכור איך היה בלעדיה. אבל הגוף שלי זוכר וגם הנשמה. אני אישה אחרי לידה.
זה נראה מבחוץ שכבר עברתי הלאה ואפילו חזרתי לעצמי, אבל עצמי של אז נשארה מאחור, היא קטנה כל כך לעומתי עכשיו. אני עצמי חדשה. יצאתי אחרת מהלידה. כמה שעות של מעשה בראשית, כזה שלא ניתן לתחום בזמן, כזה שפועם בי עד עכשיו. התחושות כהו והחיים המשיכו, אך בתוכי החוויה נמצאת ותישאר לעד.
התקופה הזו לא לוקחת שישה שבועות, לא שלושה חודשים ולא חצי שנה. גם אם החיים ממשיכים, גם אם חזרתי לעבודה.
דרך שרירי הבטן אני חווה את הזמן שעבר. בהתחלה ריקנות רופסת מבהילה של רגע אחרי ולאט לאט תחושה של התאספות השרירים, כל חודש עוד טיפה. הבטן הזו לעד תספר את סיפורה, כי חמישה ילדים גדלו בה וזה לא עניין בקטנה. כשאני מכווצת אותה היא לא ההיא המתוחה, היא בטן של אישה אחרי לידה. שנה ושמונה חודשים אחרי לידה.
כשאתם מסתכלים עלי מהצד, אולי תצליחו לראות איך בכל יום שעובר אני נאספת אל עצמי עוד טיפה, משילה את עורי, מתרחקת עוד טיפה. ועדיין זוכרת שאני אישה אחרי לידה.