תגיות

Please reload

רק תניחי כאן ראש והכל יעבור.

יש את הזמן הזה במוצאי שבת, כשאנחנו מחוץ מחוץ לבית, שאני מרגישה בו ריקנות גדולה.

כאילו מישהו שאב הכל ונותרתי לבד בעולם.
יש רגעים שהילד שלי חולה ואני מרגישה אבודה מול כוחות המחלה ורק רוצה לחבק ולהעביר את הכאב.
יש זמנים בנהיגה מחוץ לרדיוס של הישוב שפתאום מגיע געגוע עמוק לקירות שהם הבית שלי, למטבח, למיטה, לשירותים *שלי*

כשמגיעים הרגעים האלו אני יודעת שהגיע זמן התכנסות פנימה, אני לעצמי, והכל יעבור.
הרגע הזה, המרוקן, הוא בודד.
ואז כל מחשבה, אפילו כזו קטנה על קפה של בוקר בבית ממלאת בתקווה.
הכל יעבור.


*
כשבצד הכביש עומד רכב הרוס מתאונה, או כשאני צופה במפלי מים עוצמתיים, מרסקי סלעים, מתבהרת ההבנה שאני נקודה אחת במרחב ומסביבי אירועים, אנשים, עולמות מקבילים.
כשאני ישנה העולם מתנהל, אנשים נולדים ואחרים נפרדים.

והעצב הזה, יש לו סוף.
אפשר פשוט להיות בו ולדעת באמת שהכל יעבור.

ואז-
לקחת את התחושה ולהעתיק אותה הלאה.
לפעמים שמשהו בעסק מרגיש תקוע ולא זורם
(ופתאום כל הטוב נשכח ורק התקוע נשאר),
לפעמים שהבן שלי כועס ורוטן על הבית המעצבן
(ואני נסחפת אחריו),
למריבה עם אדם קרוב
(שמרגישה כאילו זה הסוף ואי אפשר לתקן)

כי בסוף הכל זמני.
רק תניחי כאן ראש,
והכל יעבור.

Please reload

פוסטים אחרונים

Please reload

השאירי פרטים ואחזור אלייך בשמחה
מוזמנת להצטרף אל עמוד הפייסבוק שלי

צור יצחק

0533405289

© מתת לשם-להיות האמא שאת