תגיות

Please reload

סיפור הלידה הביתית של גליה הלה

איך מתחילים לכתוב את הסיפור הזה?
אולי מהלידה הקודמת, בה ילדתי בבית לבד?
אולי מההיריון המפתיע שהתגלה לפני 9 חודשים וגילויו טלטל את עולמי?
מה שבטוח, נולדה ילדה אל העולם, פצפונת קטנה, שעוד לפני הגעתה לימדה אותי מגוון שיעורים - על בחירה, שחרור שליטה, אמונה והשגחה, על עצמי ועל הכוחות שלי, גם אלו שמאפשרים להתפרק לרסיסים.

לאחר תהיה והתלבטות, הלידה תוכננה הפעם כלידת בית וככל שהתקדם ההיריון, כך גברה ההתרגשות לקראת הגעת הקטנה אל העולם בדיוק בדרך בה חלמתי.

ביום שישי בצהריים מתחילה להרגיש תחושות מוזרות. לא משהו פיזי בכלל, פשוט אחר ואין לי הסבר.
ממשיכה כרגיל.
לקראת שעות אחה"צ ההתכווצויות, שליוו אותי בחודשים האחרונים, הפכו להיות כואבות יותר. מורגשות.
מבינה שמשהו קורה, אבל לא כל כך מבינה מה.
את ארוחת השבת העברנו בנעימים, כשמידי פעם ציר ואני מחכה שהילדים ילכו לישון ואוכל לראות לאן דברים מתפתחים.
את הלילה ביליתי בין שינה מקוטעת לביקורים בלתי פוסקים בשירותים, כשבחלוף הציר אני תוהה האם היה או חלמתי חלום...
עוברת לספה חסרת שקט, מנסה לגנוב עוד דקות שינה.
מצד אחד עייפה כל כך, מצד זה שני רוצה כבר להבין מה קורה פה...
בשלוש לבסוף הערתי את אלון, כדי לא להשתגע לבד 😊
בגלל שהבטחתי לענת המיילדת שמתקשרת מיד כשמשהו מתחיל, החלטנו שהגיע הזמן לשתף אותה.
מתלבטות יחד בטלפון והיא מחליטה לצאת. הצירים באים והולכים ואני בין נמנום לנשימה.

ענת מגיעה, בודקת ואומרת שהפתיחה קטנה אבל היום תהיה פה לידה. יש משהו במשפט הזה שמרגיע אותי מאוד ואני מחליטה ללכת איתו במקום להתבאס. הרי יודעת שלכל לידה חוקים וקצב משלה.
אחרי שהיא פורסת את הציוד על שולחן השבת, שעליו מפה לבנה, כולנו מנצלים את הזמן למנוחה, כשלקראת 6 בבוקר, כשאני מתחילה כבר לחשוב מתוך נמנום מה עוד כדאי לעשות, משהו משתנה באופי הצירים והם הופכים תכופים וכואבים.
אני בסלון, הצירים איתי ובין לבין רואה את אלון מתחיל להתארגן ליקיצת הילדים משנתם והעברתם לחברים פה קרוב.
הילדים מתעוררים אחד אחד ומגיעים לגלות שמשהו קורה.... התגובות שלהם מצחיקות וחמודות ולא לכולן אני מצליחה להתייחס בין הצירים, או תוך כדי...

הילדים יוצאים ואיתם הצירים מתחזקים.
טלפון לחברדולה המקסימה אלינור
ותחושה הולכת וגוברת של חוסר סבלנות מצידי. די! רוצה שהיא תצא כבר
רוצה לראות אותה
רוצה להיות אחרי.

מכאן לא הסכמתי כמעט לשום עצה או ניסיון הקלה, רק נהימות, קולות ותנועה בצירים.
מסביבי צוות תומך ואוהב- בעלי אהובי, המיילדת הדולה (שטסה בדרכים), ואני בתוך עצמי.
צירי הלחץ כבר אוטוטו כאן ואני לא מאמינה. כואב לי כל כך ואני לא מפסיקה לחכות לתחושת ההקלה.
5 צירי לחץ בהם נפתחו השמיים
כשאני זועקת את נשמתי.

 


הכאב והעוצמה מתערבבים יחדיו
והנה, ראש עטוף שיער שחור מציץ
ואחריו הגוף הורדרד.
הקטנטנה עלי.

תחושת הקלה ואושר עילאי!

מרגישה שותפה למעשה בראשית בבוקר שבת,
בבועה הביתית החמימה.
ממלמלת כמו מנטרה "אני לא מאמינה"...
עוצמה מעורבבת בפליאה, איך יתכן שרגע לפני עוד הבטן היתה מתוחה ומלאה בתינוקת שלי,
זו שידעה ראשונה מכולן ש*אני* אהיה אמא שלה, כשלי עוד לא היה בכלל מושג, והנה היא כאן, יונקת משדי.

כמה שעות אחרי...
הילדים חוזרים הביתה לאיחוד המרגש עם אחותם החדשה ובצהרי היום, כמה פשוט וטבעי, כמה בלתי נתפס, אנחנו סועדים כולנו את סעודת השבת, על אותה המפה הלבנה, יחד כמשפחה.
כאילו דבר לא השתנה
כשנס הבריאה התרחש סמוך לאותה נקודה.

מכאן הסיפור רק מתחיל
בציפיה לגלות מה עוד תביא איתה לידת הקטנה.
החמישית שלי
שהיא משהו מיוחד.

Please reload

פוסטים אחרונים

Please reload

השאירי פרטים ואחזור אלייך בשמחה
מוזמנת להצטרף אל עמוד הפייסבוק שלי

צור יצחק

0533405289

© מתת לשם-להיות האמא שאת