עברו כבר כמעט ארבע שנים ואני לא שוכחת את התקופה.הרגל שלי פשוט התחילה לפרוח. מעט מאוחר יותר, הפריחה המשיכה והתפשטה לה בגוף.
פתאום נחת עלי משהו שנראה כמו "אלרגיה לשמש" והכניס אותי לאיזור לא מוכר ולא ידוע של התמודדות.
הדבר חלף בחורף, אך ביום החם הראשון שהגיע, הכל התפרץ מחדש.
פריחה מגרדת, אדומה וחמה באיזורים נרחבים בגוף, כזו שבאחת ההתפרצויות שלה אף גרמה לי להגיע למיון.
(פעמיים בחצי שנה! בחורף, עת שכחה האלרגיה, הופיעה דלקת ריאות חריפה. מימי לא ריתי מיון עד לאותו הרגע...)

סטרואידים ומשחות, אנטיהסטמינים ושלל תרופות. כלום. הגוף בשלו.

הרגל נראתה רע, הפריחה לא נעלמה, ואני נותרתי חסרת אונים מול הגוף שלי, שאותת לי ממש בקול רם.
ראיתי רופאי עור וניסיתי מרפאת אלרגיות.
כלום.
שום תשובה חד משמעית ואף אפשרות ריפוי אמיתית.

"יש אנשים כאלו. צריכה להגן על עצמך מהשמש, ללכת מכוסה ולא לשכוח קרם הגנה"
אמר אחד מהרופאים.

וכך עשיתי. במשך כמה שבועות, כשהיה חם, אך עוד לא מהביל בחוץ, לבשתי בגדים ארוכים, הוספתי כובע ושום סיכוי לסנדלים.
אפשרויות הלבוש המוגבלות הטרידו אותי, אבל לא היתה ברירה. הרגשתי שאני חייבת להגן על עצמי מהשמש, שאני נשרפת, חשופה ומסכנת את עצמי בכל פגיעה של קרן שמש רותחת.
כשהיתה לי אפשרות להישאר בבית, נשארתי וחסכתי את היציאה לשמש. ויתרתי על בילויים בחוץ והשתבללתי.
"שומרת על עצמה אך לא מבחירה"

אחת ההתפרצויות הגיעה ביום של שיעור ימימה, אליו אני הולכת בכל שבוע. קשה היה להתעלם מהאדמומיות והגירוד והשיעור כולו עסק בנושא.
חשיפה לשמש ורגישות של העור, רגישות לאור והשמירה על העצמי.
כל אלו לא היה זרים לי, אך השיעור עזר לי להבין שהתשובות אצלי ולא ינתנו לי מבחוץ
(לצערי הרב. כמה רציתי שמישהו יגיד לי בדיוק מה לעשות...)

בלב התחלתי לחשוב על ריפוי מסוג אחר. הרי הספק אלרגיה הזו הגיחה כך סתם משום מקום באמצע החיים וכך היא גם תיעלם!
החלטתי וידעתי בלב שכך יהיה.

הרגל המשיכה להיראות רע מאוד ואבא שלי הלחיץ. מילים כמו נמק וזיהום נזרקו לאוויר ופגעו בי מאוד.
ניסיתי לטפל באמצעים טבעיים, העור שלי שתה חמאת שיאה, שמן קוקוס וקרמים בכמויות והמשיך להיות יבש. מרחתי שמנים והורגשה הקלה,
אבל שיפור לא.
זה הרגיש כאילו נדרשת פה הזנה מסוג חדש בעוצמה חזקה מזו שאני רגילה אליה.
במקביל לשימוש בתרופות הקונבנציונליות החלטתי שאני מנסה משהו אחר.
תמיד שמעתי שהעור הוא ביטוי חיצוני של משהו שמתחולל בגוף ובנפש והחלטתי שאין פה מה להפסיד, ולהיפך. אולי אגלה בתהליך הזה משהו חשוב על עצמי ואולי בכלל קיבלתי מתנה עם כל התופעה המבאסת הזו שנחתה עלי.

"נותנת מקום לעצמה"
שיחות עם גיסתי האהובה ועם עוד חברת פייסבוק שעברה גם היא ריפוי משל עצמה עזרו לי להבין שפה טמונה התשובה שלי.
תני מקום לעצמך, עשי שלום עם הקולות בתוכך, עשי רק מה שמתאים לך ועושה לך טוב.
נשמע טוב. רוצה כזה!
אבל מאיפה מתחילים?

הרגשתי שלמרות שאני חיה בשלום במציאות החיים שיצרתי לעצמי באהבה, עדיין אני כבולה בתוך מוסכמות שצריכה לשבור.
עדיין מרצה, עדיין לא משוחררת.
אין מה לומר, זו עבודת חיים.

מתחילים בדברים הקטנים:
ערימת הכביסה מונחת לידי אך יש לי מאמר חשוב לכתוב.
במה אבחר?
אין אוטומט יותר!
שואלת את עצמי והתשובה שמרגיעה אותי היא הנבחרת.

קבעתי עם חברה שלא ראיתי שנים וקמתי בבוקר באפיסת כוחות עם עבודה להספיק.
אוף, לא נעים. תמיד אני זו שמבטלת.
אין אוטמט יותר!
קשובה לעצמי, נקבע לפעם אחרת.
הקלה.

לידה של חברה ביום החופש שלי ושל אהובי, גולשת אל שעת ההשכבה של בארי, שרגיל להירדם בהנקה.
מה אני הכי רוצה?
אין אוטומט יותר!
נשארת בלידה, בארי נרדם בלעדי. אמנם בלי ציצי, אבל עם אבא אוהב.

נקיונות הפסח מלחיצים, לא מספיקה.
הילדים בבית ואני לא פה ולא שם.
אין אוטומט יותר!
מה ירגיע אותי?
עוצרת נקיונות ויוצאת מהבית עם הילדים.
השנה הבית היה כשר ונקי לפסח וזהו. לא טיפה יותר ממה שצריך וגם זה רק ברגע אחרי האחרון.
אז מה...

וככה מתנהלת....
מרגישה את הלחץ עולה, עוצרת, שואלת את עצמי מה אני באמת רוצה, מה ירגיע אותי ומבצעת.
אני חשובה לעצמי יותר מידי בכדי לוותר עלי.
אם מישהו מחליט להיעלב זה שלו. אני עושה עבור עצמי.
גם כשאני מחליטה להעניק לאחרים אני יודעת שזה מגיע מהמניע הטהור ביותר, אהבה, ולא משום מקום אחר.

אני כבר לא נשרפת בצורה כל כך חמורה מהשמש.
עדיין בתהליך,
אבל הכיוון ברור. כיוון טוב.

כשהחלטתי שזה יהיה הריפוי העצמי שלי, חיפשתי סיפורים דומים ומצאתי מעט.
רציתי לקרוא עוד ועוד.
אני כותבת עכשיו, לא בסופו של תהליך, כי אין סוף.
כותבת בשבילי, להוציא ולסדר את המחשבות.
כותבת גם בשביל כל אחת שתרצה ללכת בדרך הזו, שתוכל להפיק משהו מהדרך שלי.