גמילה מחיתולים היא תהליך מרגש, במהלכו עולות הרבה שאלות.
מסכמת כאן כמה נקודות שיוכלו לעזור לכם. קודם כל, גמילה מחיתולים היא משהו של הילד. אולי הדבר הראשון, אחרי אכילה בעצם, שלא נוכל לעשות במקומו או להחליט עליו בשבילו. לפני שמתחילים נשמו עמוק, יש לכם ילד גדול, זה מרגש ויאללה, פחות חיתולים זה פחות זיהום סביבתי, פחות כסף, יותר עצמאות לילד, המון דברים טובים. המטרה מקדשת את הדרך, שיכולה להיות מאתגרת. אני שמה לעצמי מול העיניים תמונה של המטרה והיא עוזרת לי להתמיד גם כשנמאס לי. אני יודעת שכל "פספוס" (שונאת את המילה הזו, כי זה לא פספוס) מקרב את הילד למטרה ומקדם בדרך. כשאני מסתכלת על זה ככה, לנגב פיפי וקקי מהרצפה הופך פחות גרוע. מתחילה מוקדם. בהתחלה לא ברמת גמילה, אלא חשיפה לעניין. תלוי בילד, אבל אני אוהבת מגיל שנה וחצי, תלוי בעונה ובגורמים נוספים. המטרה היא שהילד יבין איך זה בכלל מרגיש לעשות פיפי וקקי לא בחיתול שסופג. איך זה מרגיש להיות רטוב. בכלל בלי שליטה על הסוגרים עדיין. לא מחכה שהילד יודיע לי שהוא מוכן. גמילה מחיתולים היא תהליך. אם מתחילה לפני גיל שנתיים, לרוב הילד לא מודע עדיין, אלא אם יש אחים או בגרות מיוחדת. אני מובילה את התהליך ומחזיקה עבורו את המרחב הזה, את הידיעה שהכל בסדר ואני איתו. מתחילה את התהליך כשאני פנויה נפשית. התהליך דורש מוכנות של ההורה בעיקר. צריכים לדעת שאנחנו בשלים לכל הכרוך בעניין. כשהבנו את זה, אפשר להתחיל. גם אם מתחילים ויש איזה יומיים של אטרף או נסיעה מחוץ לבית ואתם מרגישים שזה גדול עליכם, שימו חיתול. עדיף הורים שפויים מאשר פקעת עצבים בלחץ כל רגע אם יהיה פיפי בבית של סבתא על השטיח החדש. מחר יום חדש וגם מחרתיים.
זוכרת שזה תהליך. לכן כן חשוב להתמיד ולשמור על רצף כלשהו, אפילו קצת זמן ביום. אבל שוב, שפיות. שמרו עליה ועל הריקוד העדין בין לא לאבד אותה ועדיין להמשיך בדרך. מתחילה בהדרגה. נחמד להתחיל בקורונה, בחופשה ארוכה וכו, אבל גם אם לא, מורידה חיתול מהרגע שחוזרים הביתה מהגן ואם אין גן, בשעות מסויימות שיש לי פנאי בהן, אני לא עמוסה/מוצפת/מוטרפת (לרוב אין יותר מידי שעות כאלו, אבל אני מתאמצת למצוא). גם חלק מהיום זה בסדר. גמילה בגן. כשאני רואה שיש לנו את זה בבית וכבר לא קשור לשים חיתול לגן, אני משתפת את הגננת ומתחילים. שומעת ממנה מה הגישה ושהיא בטוב, כי חשוב לי שתעזור בתהליך. לוקחת בחשבון שבגן הילד יכול להתנהג אחרת, להתאפק, לעשות במקום אחר. זה בסדר, זו דמות אחרת ורמה אחרת של לסמוך. זה דבר ממש אינטימי וכשהילד סומך ורואה שמגיבים לו בצורה נעימה ומכבדת, הוא יפתח גם שם. מכינה לעצמי מה שיעזור לי. מלבישה בפחות בגדים, הופכת בגדים ישנים או טטרות לסמרטוטים לניגוב פיפי בשניות מהרצפה, ככה אין יותר מידי התעסקות ובלאגן. כשקל לי, אני פנויה נפשית ופחות דרמטית 😂 לא נלחצת. הלחץ שלי עובר אל הילד ולכן פיפי על הרצפה הוא רק פיפי. נשימה, "עשית פיפי, פיפי עושים בשירותים/ סיר" וזהו. בלי היסטריה ובלי חפירה. גם לא מזכירה כל רגע את המנטרה הזו. זו למידה, נותנת לה זמן (ומכינה לי קפה קר, כי לפעמים כבר די!) לא שואלת כל דקה אם יש פיפי. קשה. תנשכי את הלשון. הסטרס הזה מעצבן. תארי לך שאותך היו שואלים כל דקה, בטח כשאת באמצע משהו. כשכבר יש התקדמות ומידי פעם פיפיקקי בשירותים, אפשר לשאול מעט בלי להעיק, אבל לקחת בחשבון שזה לא עליכם אם יהיה פיפי על הרצפה, זה חלק מהעניין וזה בסדר, לא כישלון ולא אומר כלום על הילדות שלכם, על מחר ועל תהליך גיוסו של הילד בעתיד. העברת אחריות. הרעיון לאט לאט הוא להעביר את האחריות ללכת לשירותים לילד ולכן, כשאנחנו רואים שהוא יודע לבקש, או אפילו טיפה לפני כן, לחכות שזה יגיע ממנו. זה קורה בסוף. מבטיחה. גמילת לילה. אני יודעת שאומרים שגמילת לילה היא שונה והבשלות של כל ילד אחרת. במקרה שלי, חמש פעמים (מדגם קטן ולא מייצג), אחרי שהילד גמול, אומר פיפי וקקי לפני שהם יוצאים, ממש שולט בעניין ביום, אני מחכה יומיים ומורידה בלילה. גם רואה לפני שקם עם חיתול יבש. זה עובד ועובד יפה. אני סומכת עליו, כבר העברתי אליו את האחריות וזה השלב הבא. אני יודעת שזה לא תלוי בו, אבל אנחנו לא עושים פיפי בלילה בעקרון (רק כשיש לנו חיתול, מסתבר), אז ברגע שהשליטה הזו מתפתחת, השלב הבא הוא הלילה. ממליצה לנסות. זכרו שזה שלב מופלא של גילוי פן ממש משמעותי בעצמאות הילד וזה מרגש ממש. בהצלחה, מתת