זה אף פעם לא נעים להרגיש שאכזבת מישהו אחר.
כמו גוש תקוע בגרון התחושה מעיקה ולא משתחררת.
כאילו לא עמדת בציפיות מסויימות ובסטנדרטים אוניברסליים מקובלים.
מפה קצרה הדרך לתחושת אשמה מכרסמת.
אני מוצאת שיש לי ציפיה מעצמי להיות "בסדר", לא להכעיס או להיות פחות ממה שמצופה ממני. היא נבנתה אצלי לאורך השנים ומעניין להתבונן בה.
* אחד מהכלים איתם אני עובדת נקרא "כמיטב יכולתי" ולפיו עלי תמיד לסמוך על עצמי שאני עושה את המיטב שלי בכל רגע נתון, גם אם מישהו חשב אחרת. זאת אומרת לא בהסתכלות בדיעבד, אלא ממש בתוך הסיטואציה. כשאני מאכזבת אחר, בעצם "מיטב יכולתי" לא עומד בהתאמה לרצון או לציפיה שלו ונוצר פער. הפער הוא בין שני אנשים וזכותו להתקיים.
אין זה אומר שצד אחד לא בסדר בציפיה המוגזמת שלו או הצד השני חטא בחוסר נתינה.
*
מה עושה אחרי שהבנתי שנוצר פה פער? קודם כל, ההבנה משחררת. פתאום עול משא האכזבה יורד ממני, ממש משקל משמעותי שנושר מעלי, כבר לא שייך אלי יותר. משם הכל בידיים שלי- מרגישה שנכון לי לתת, נותנת, מרגישה שנכון להתרחק, מתרחקת. תמיד תוך הקשבה לרצון ולתחושה שעולה בי, לא כדי לרצות, אלא מתוך רצון. ההקשבה מגשרת על הפער, גם מול האחר ומאפשרת לי לתת באמת, מהלב.
כשנתינה מגיעה מתוך הלב,
או אז כולם מרגישים.
הלב יודע, צריך רק לסמוך עליו ולהקשיב.