לשמחתי בורכתי וההריונות שלי מגיעים אלי כשאני חפצה בהם. אף אחד מהם לא היה הפתעה עבורי וגם לא נאלצתי לחכות חודשים ארוכים עד שהם הגיעו אלי.
ויחד עם העובדה המשמחת הזו, בכל תחילת היריון אני מרגישה רע. אני לא מתכוונת להרגשה פיזית (אם כי גם היא מזופתת וכנראה לא תורמת למצב הנפש), אלא על מצב רוח ירוד, רצון תפקודי נמוך מאוד ובאופן כללי באסה, שלא לומר דיכאון.
ההרגשה הזו הופיעה אצלי בכל אחד מההיריונות והפכה חריפה ומשמעותית יותר מפעם לפעם.
בהיריון הנוכחי והרביעי המצב היה מבאס כל כך, שהיה לי צורך ממש להזכיר לעצמי שזה קורה לי תמיד והכי חשוב שזה עובר!
אבל...
לצערי הרב לא האמנתי לעצמי בכלל. מצד אחד ידעתי רציונלית את הכל. ידעתי שזהו היריון רצוי, שאני בחרתי בו ושההרגשה היא לא אני, משהו השתלט עלי וכדאי לשחרר את כל המסביב ולשהות בזה עד יעבור זעם.
מצד שני, מתוך החושך קשה מאוד לראות את האור. בכנות האמנתי שיש מצב שאני נשארת ככה, חסרת מעוף, חסרת יצירתיות וחסרת רצון להעיף את עצמי קדימה לאיזה מקום יעיל ולא מתבכיין. רציתי רק לקטר ולהוסיף גם רחמים עצמיים.
אחת מהסיבות לקושי היתה חוסר הרצון לשתף בשלב זה את כל העולם. בכללי, ההרגשה שליוותה אותי היא תחושה של חולי ורצון להישאר במיטה ולא לצאת ממנה בלי יכולת או רצון להסביר את המצב לסובבים.
התרחקות. חוסר שיתוף וניסיון לשדר עסקים כרגיל או לתלות את הכל באלף סיבות אחרות. תירוצים.
כל אלו מעלים בי מחשבות על הצורך להיתמך, להישבר, להרים ידיים לרגע ולומר בפה מלא – אני לא יכולה. ולא מתחשק לי.
מחשבות על בקשת עזרה ועל הסכמה לקבל עזרה.
לצד היכולת להיתמך להצליח גם לשחרר. לדעת שהיכולות הנפלאות שלי יחזרו ובנתיים אפשר להוריד את הסטנדרט.
זה מדהים איך מצב רוח ואנרגיה משתנה בשניה, מושפעים מאוד מנקודת ההסתכלות על הדברים בשילוב עם הורמונים מתעתעים.
בשניה, ממש ביום בהיר אחד, הרגשתי שנעלמתי לעצמי, זוכרת שיום קודם הכל היה מושלם. ובתהליך טיפונת יותר ארוך מזה, חזרתי לעצמי. אח איזה אושר זה למצוא אותי מחדש. את התשוקות שלי, השמחה, העירנות, האהבה ובעיקר האמונה בעצמי. כן, חזרתי להאמין שאני שווה ונהדרת, שיש לי מה לתת לעצמי ולעולם.
עכשיו נוצרת את ההרגשה, ככה למקרה הצורך.
ואת כל זה כתבתי בשבילך.
בכדי שתדעי שזה קורה ושאפשר לדבר את הקושי.